נבחר ב-1955 לשרת כראשון לציון תפקיד בו שרת במשך שמונה עשרה שנה.
נולד בבגדאד, בן למשפחת רבנים גדולה שעקב אהבתם לארץ ישראל עזבה את כל נכסיה ועלתה לארץ בין השנים 1906-1908. הם היו מהעולים הראשונים לארץ והיוו דוגמא לעולים אחרים. שמונה שנים לאחר שעלו לארץ חזר הרב ניסים לבגדאד שם הוא נשא אישה וישב ללמוד. הוא נחשב לאחד מגדולי רבני עירק ואף ניקרא חכם ניסים אך למרות זאת הוא סרב לקבל כל מינוי רשמי ועסק לביתו.
הוא היה מקובל על גדולי הדור בזמן ההוא וכדוגמא להשפעתו ניתן למצוא את עסוקו ב-1925 בארגון מחאה נגד הריסת בתי כנסת עתיקים על מנת לבנות אחד גדול וחדש, מחאה שעליה הוא זכה להסכמה מחכמי קהילת יהודי בגדאד וכמה מרבני ירושלים. ושמופיעה ב"צדקה ומשפט" חלק א' מאת ר' צדקה חוצין.
הוא היה בין היחידים בעירק שדיברו וקראו עברית באופן שוטף. הוא קיבל עיתונים וכתבי עת בעברית מהארץ ועזר לשליחים שהגיעו לעירק מארץ ישראל, הוא תמך בכל פעולה שמטרתה היא לעודד עליה לארץ ישראל.
ב-1925 הוא שב לירושלים. ב-1955 הוא נבחר לראשון לציון ופעל בתוקף תפקידו לגישור בין חלקי העם. הוא הצליח לגשר בין אנשי דת, מדע, רבנים ואישי ציבור בין פעולותיו הידועות היה סירובו לפגוש את האפיפיור בבואו לארץ לאחר שזה סרב להבטיח שיבקר את ראשי הדת היהודית. הוא העביר את בית הדין הגדול לבניין שנוכח הכותל הדרומי, סמוך למקום הסנהדרין.
חיבורו העיקרי הוא שו"ת "יין טוב".
הוא מת בתשעה באב.



על רבנים נוספים:
הרב בן ציון ח"י עוזיאל (1880-1953)
הרב מאיר (ברלין) בר-אילן (1880-1949)
הרב יצחק ניסים (1896-1981)
הרב שלמה גורן (1917-1994)
הרב עובדיה יוסף (1920-)
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1888-1953)